בלוג

אלול

איך מפחידות אותנו צמד המילים ״חזרה בתשובה״. מה? להיות כמו הדוסים? עם הבגדי פינגווין? וה״אסור״ על כל דבר?! רק זה חסר לנו עכשיו. אנחנו רוצים חופש! ובחירה! לחזור בתשובה זה סוג של לפרסס לא? כאילו לחזור בחזרה. זה מה הרב אמר? ומה מותר? למי יש כח לכל זה, פוי. אז עזבו אתכם רגע מכל ההגדרות. ממה שחשבתם שאתם יודעים. על יהדות ודתיים. שימו הכל בצד ורק תחשבו על המילה ״לחזור״. לחזור זה לא לפרסס, זה נקודת ההתחלה, זה בראשית. זה לפני הטריקים והשטיקים, זה לפני ה״מה יגידו״ ואיך אני נראה? זה כשהשיניים היו לבנות, והכל היה מלא תום נפלא. לא עטוף בציניות, בספק במכות. תחשבו! לשוב אל עצמך, כמו שאתה, לפני השריטות והצלקות. כשעוד האמנת בפשטות, שהטוב הוא טוב. שיש סיבה, שאפשר לאהוב. זה ״לחזור בתשובה״. פעם בשנה. סוג של ניקוי יסודי, בתוכנית ההרתחה במכונת הכביסה. לצאת נקי, לבן, אוהב, מוכן.
אז מה אם זה נשמע דימיוני?! כי ככה אני. פסדר, מוכן לנקות את הדף לאחר, פעם, פעמיים אולי טיפה יותר. אבל בכל פעם מחדש?! כאילו לא היה? כאילו לא פישל? מה אני ילד כאפות? פראייר? יש גבול לכל תעלול, לא ככה? ככה, בדיוק. לא פראיירים, תמיד צודקים. אבל לא קשור לצדק כשמדובר באלוקים. קשור בחסד, באינסוף רחמים. לחזור בתשובה זה נגד כל הסיכויים. נגד כל המקומות בהם אני מיואש מעצמי. לחזור בתשובה זה בפעם המליון להאמין בעצמי. לגלות את הטוב הבלי גבול של הבורא שעל אף כל הליכלוכים עדיין מאמין בי ורואה. ביהלום הטהור הנקי והזכך, שעם כל הכתמים הוא לא באמת מלוכלך. לחזור בתשובה זה רק לחשוף את האור, הוא תמיד היה שם. אני באמת נצח טהור.

השבוע סערה וגעשה התקשורת סביב עניינו של הרב פירר. פתאום מלא נשים רוצות להופיע דווקא בערב הזה.

השבוע סערה וגעשה התקשורת סביב עניינו של הרב פירר. פתאום מלא נשים רוצות להופיע דווקא בערב הזה. הרצון העז של נשים להשתתף באירוע המדובר לא נבע כמובן מכבוד לרב או לפועלו, הרצון כרגיל התחיל מאיזה גוף תקשורת שמצא לו אילן להתלות עליו, ספין להסתובב עליו, והכל כמובן על חשבון הציבור החרדי. השנאוי הבזוי הפרזיטי. אז זה, שבמקרה הזה זה לא כל כך התאים, מה לעשות? הרב פירר רחוק מלהיות טפיל. מה לעשות שהפעם הטייפ קאסט לא הסתדר עם הסיפור?!, קשה לשנוא אדם כמו הרב פירר, קשה להצטרף לחגיגה המסחררת של בוז ושאט נפש כשדוס המדובר הציל את אמא שלך, או את אחות שלך, או את השכנה שלך. קשה לתת יד למחול השדים התורן כשמדובר באדם שלא לקח שקל רק נתן ונתן ונתן, אז הפעם כשאירגוני הפמיניזם הקיצוני קפצו על העגלה, פתאום מישהו תקע מקל בגלגלים, והוא לא היה חרדי, הוא היה אדם שנעזר, שחווה, שזכר, שהרגיש שזה לא פייר להיות כפוי טובה הפעם, ופתאום נוצר בירור. דתיים ושאינם נעמדו לצידו השפוי של החסד, של המתן, של התקווה, אלפים אמרו רגע, זה ערב מציל חיים, עומד בראשו אדם שזוהי דתו ואמונתו, למה לא לכבד? למה לא לבוא באהבה? למה לא לרכך את כל הזיזים והבליטות במעט אמפתיה והכלה? עד לרגעים אלו לא ברור מה תהיה ההכרעה… איזה אירוע יתקיים ואם תהיה או לא תהיה בו הדרה? אבל מה שבטוח הוא שעם כל דיון כזה עם כל מלחמה כזו מצוחצחת חרבות ועמוסה בצדק החושך והאור מתבררים. פתאום החשוּך הוא דווקא המוּאר והמוּאר יוצא חשוּך ואלה שעומדים בצד מפסיקים להיות נייטרלים, והעם הזה מכריז היכן הוא בוחר להיות ברגעים האחרונים של הגלות.

בואו נדבר רגע על בחירה חופשית. עד כמה חופשית היא?

בואו נדבר רגע על בחירה חופשית. עד כמה חופשית היא? סוף כל סוף היא הרי נורא חשובה, הבחירה. ממש קריטית, דמיינו מפה סבוכה מפותלת, כל פניה צופנת בחובה התחלות חדשות אין כניסה ודרכים ללא מוצא, כל בחירה היא עולם חדש לא פנית – נשרף. כן פנית – נבנה. ומספרים לך שהרשות נתונה ואת חושבת האומנם? גם אז? כשהייתי צעירה? לא באמת בחרתי זה הרי פשוט קרה. איזה בחירה?! מי בחר, היום בטוח לא הייתי בוחרת את אותו הדבר ומצד שני אומרים לך שהכל בידי שמים וצפוי מראש, אז למה לבחור בכלל אם הכל כבר מוחלט ונקבע ונגזר?!! נבחר או לא נבחר זה תמיד אותו דבר,
אז איך מישבים את הסתירה הזו בין כח הבחירה לעצם הגזירה? אולי כדי להרגיע את הלב אפשר לומר שעד שבחרנו אפשר עדיין לשנות את הכל, בכל רגע פמחדש, עכשיו ועכשיו ועכשיו גורלנו נקבע וגזר ונכתב, ומה שהיה משמים היה וכנראה גם צפוי ונודע, וכך עלה לפניו במחשבה, אין עם מי לריב אין את מי להאשים כנראה שככה נועדת להגשים מה שהיה היה מדוייק לך לא באמת הייתה לך ברירה אבל זכרי החל מהרגע יש לך שוב את הכח הבחירה.

הודיה והודאה. פתחנו שבוע. עזבו אותי מלהודות בטעויות תנו לי להתבשם בהודיה על כל הטוב.

הודיה והודאה. פתחנו שבוע. עזבו אותי מלהודות בטעויות תנו לי להתבשם בהודיה על כל הטוב. הכרת תודה היא מאסט! תנאי מקדים ללאהוב! נכון גם זה עוד צריך להשתפר להשתרג שיפור תנאים אבל מספרים לנו שעם עוד הודיה דברים טובים קורים. זו מן עיסקה כזו בה אנחנו אומרים לה׳ תודה על הקיים והוא מפנק אותנו בעוד קצת שפע ובריאות וחסדים של העולם. על שלב ההודאה בטעות בקלות אפשר לדלג הוא מעיב על השמחה ומכביד על לב דואג. הוא לא פוטוגני או מחמיא, ולא יכול להיות שזו אני, אני הרי ממש סבבה, ולא טועה כמעט אף פעם. נתמקד בהודיה בכל השאר אין שום טעם. ובעיקר לא רואה את הצורך המיותר בלהאיר בספוטים חזקים על מגרעות מהעבר, בשביל מה? באמת? יש עניין לדיכאון?! יש מספיק דברים טובים מלאים בהגיון, שבוע ההוד הזה אולי לפני הכל בא לומר לנו שכדי שיהיה על מה, כדי שנחוש את ההודיה, כדאי קודם כל להודות להיות קטנה. לראות איך לא מגיע לי כלום, שלא מובן מאליו בבוקר לקום. שלהגיד מודה אני לפניך זה קודם כל מודה בשיפלותי, בגסותי, באין האונים שהוא אני. להיות מודה על האמת גם כשהיא פחות נעימה, להבין שבלי ה׳ אין לי אוויר לנשימה. אני תלויה וחלשה אני בקושי מרגישה. את הזולת שהוא ראי, מבודדת כמו אי. אני חייבת להודות בכישלון או בטעות כי רק משם אפשר לחוות גאולה אחרי גלות. לצאת מהמייצר האינסופי הקיומי, לשוב על עצם המהות שמתחבאת בתוך עצמי. להודות בטעויות להצדיק עלי ת׳דין הוא הסיכוי להשתנות להחלים להאמין.

אנחנו דור שמחובר. כל היום מדברים על זה.

אנחנו דור שמחובר. כל היום מדברים על זה.
באמצעות ווי פיי או סלולרי,
על בסיס עשרוני או קובץ בינארי
דרך האי מייל הפקס או סתם המסך
בדרך לבית וגם למוסך. והכל בכאילו – הדעת מוסחת. ועם כל החיבור את כמעט ושוכחת
ואת מרגישה לגמרי בעיניינים לא ככה?
ובכן לא תמיד מסתבר.
כי מה זה באמת אומר? להתחבר.
וכשאת לוחצת על הכפתור הירוק זה באמת מתקשר?
את חיה ליד בן-זוג וילדים מגדלת
אבל לא בטוח שמעבר לדלת
מתקיים קשר עמוק מעשי ביום יום
שנותן מענה בזמן במקום.
היתקשרות מחלחלת אל חיי המעשה
זה לדעת בכל רגע מה הילד עושה.
לאו דווקא ברמה הטכנית. כן? במהות.
לא להיות תפקדנית ממקום של כהות
חושים וכוונות רגשות או רצונות
אלא מכל הלב גם כשלא בא או מטריד או כואב
ממקום שנמצא ומכיל וחושב
ממקום שמפנה את הדעת ולרגע
מקשיב. כשעולה שאלה לנסות להשיב.
בספירת העומר אנחנו בשבוע היסוד
הוא מחזיק את הקשר הוא מחביא בתוכו סוד
אם תרצה להרגיש מחובר וקשור
תצטרך להיות כאן זה כל הסיפור.
בלי שום תירוצים.
גם כשלא מרוצים
גם אם לא מסתדר
וכשלא מחמיא?
התקשרות זה ביחד יש תמיד גם עם מי.
ללפּף את החבל להדק אל התורן
לברזל היצוק אל שורשי עץ האורן
להיות החוליה שלא נשברה
זו שאת כח הברית מזכירה
להסכים כשקשה לא רק כשקל לדבר
גם אם אין שום רווח להסכים לתקשר
היסוד יסודי וסודי הוא בור סוד
הוא הקשר לנצח, השלמת היעוד.

איך אנחנו אוהבים שכולם יודעים מה טוב בשבילנו?!

איך אנחנו אוהבים שכולם יודעים מה טוב בשבילנו?! איך אנחנו אוהבים שמוציאים אותנו מהבורות החשוכה אל הנאורות המוארת. מלמדים אותנו איך ללמוד, מלמדים אותנו איך להתלבש. מסבירים לנו שלא הבנו, שאפשר אחרת. יתרבתו אותנו. מזכיר קצת את העולים מתימן? או ממרוקו? יעשו מאיתנו החרדים בני אדם. פתאום הצניעות והטהרה שהמגזר החרדי לוחם כדי להחיל על עצמו ניראים להם פרימטיביים… לא ראויים. לא מסכימים לנו עם הפרדה מגדרית, לא בלימודי האקדמיה, לא במשרד הרישוי, לא באוטובוסים שלנו, ולפעמים גם לא בתחנות הרדיו. כאילו שהציבור החרדי לא בוגר דיו, כדי להחליט לעצמו מה טוב לו. כאילו הוא לא ירד לעומק העניין, כאילו שנכפה עלינו ולא בחרנו לבד. כאילו נשות המגזר סובלות מסתימת פיות, או מקיפוח קלוקל. כאילו שאין לנו ספר אחד ללכת איתו שהצליח להיות הסרגל האולטימטיבי למוסר, ליושרה לדרך. עכשיו באים ללמד אותנו. מקרוב באו. מביאים בכנפיים את תרבות המערב העדכניסטית. רוצים להסביר לנו שאנחנו קצת בדילאי, מעוכבים נאבך. אז תקשיבו טוב אחי היקרים. המגזר החרדי נושא סחורה יקרה על גבו. כבר אלפי שנים. הוא לא חכם פחות, הוא אולי מעודכן פחות לשיטתכם אבל מבחירה. אנחנו מאמינים שמי שמכבד את האתמול שלו יש לו מחר. אנחנו אוהבים את הקידמה שלנו מכופתרת, מאופקת, כזו ששומרת על צינעת הפרט, שמייקרת ומכבדת את הצניעות שבין נשים לגברים, נשותינו לא מקופחות או מוזנחות, הן משמיעות קולות ברורים הנה גם דרך המיקרופון הזה. קולות שאומרים כן לתורת ישראל. כן לדרך ישראל סבא. בלי למצמץ בלי להתנצל, עומדים באור ולא בצל. לא צריכים שידאגו לנו יתר על המידה, ואם רוצים לעזור אז בלי לכופף ידיים או לאיים, אלא ביחד עם ההבנה, שהחוקים שלנו בשבילנו כאן להתקיים.

חודש תמוז הגיע. תיכף נוציא גם את מגילת איכה מהבויידעם כמו בכל שנה, נקונן על מר הגלות, נספור את הדקות עד למוצאי ט' באב.

חודש תמוז הגיע. תיכף נוציא גם את מגילת איכה מהבויידעם כמו בכל שנה, נקונן על מר הגלות, נספור את הדקות עד למוצאי ט' באב. נחזור למוסיקה, לבשר ולמקלחת, נחזור לשיגרה המנחמת, כי ככה אנחנו, סוף כל סוף התמקמנו טוב בגלות הזו. אם כבר מצרים אז לפחות שיהיה נוח.
לא ככה? אוהו! איך נוח?! אנחנו מאובזרים היטב. "היהודי הגלותי" החדש הרבה יותר מתקדם. הוא מתרווח לו בגולה משודרגת למדי, עם נייד טאצ' כשר, וחיבור מהודר לקוריי הרשת החברתית, הוא מנווט לו את דרכו לפירמידות עם חמור 4X4 דו מושבי ממוזג.
ובכלל הרבה פעמים פורח מזכרונו שזו מצרים וזה פרעה ולא מקומו הטבעי האמיתי כאן, סוף כל סוף כאן הוא נולד, הוא כבר התרגל, את מצרים הוא מכיר מצויין.
הגאולה היא חלום פסטורלי רחוק כל-כך… סיפור יפה לילדים לפני השינה.
אני יודעת שהכי מתאים להישאר באיזור הנוחות הגלותי הזה בו אנחנו הבנו את הבורא ויצאנו ידי חובה על ידי ישיבה על כוס קפה ורוגלך וציקצוק בלשוננו על המצב החמור עליו אחראים כמובן ״אחינו בני ישראל", "התינוקות שנשבו" ובמילה אחת קצת פחות סימפטית ״החילויינים״
נכון זה נוח אבל זה לא צו השעה. והנה דבריו של רבי יוסף יצחק שניאורסון: "עכשיו כשהגיעה העת רצון שאנו מחכים שהשם יתברך הולך לפדותנו מהגלות, עלינו לחדול מלהיות יהודים של גלות עם רצונות עצמיים שלנו גם כן. עלינו להיות יהודים של גאולה כדי לזכות לאלתר לגאולה!
"הצטרפו ל"מחנה ישראל" שלנו, שאינו בא להתחרות עם איזו שהיא תנועה, ולמען עניניו הפרטיים של מישהו. עזרו לנו להגדיל את המחנה ולעשות את העבודה הנחוצה למען הרגע הזה ולמען כלל ישראל!
"יהודים ואחים! היו רציניים!, חדלו נא מכל הקטנות, מכל האמביציות הפעוטות הפרטיות! זוהי לגמרי עת חדשה, שעת חרום! כשמכל האמביציות הפרטיות יהיו אין ואפס!!
"איננו רוצים להשיג גבול של מישהו ואיננו רוצים להפריע למישהו או לפגוע בכבוד מישהו. אנו רוצים להעיר, לעורר ולזכות, לראות שאתם מעוררים את עצמכם ואחרים…".
חודש תמוז כאן. מרופד ונוח ככל שיהיה אנו בשיא עוצמתה של גלות מפרכת ואכזרית שטרם ידענו כמותה.
בואו נצא מאיזור הנוחות שלנו בואו נפסיק להצדיק את עצמנו, בואו נצא מה"שלום עליך נפשי".
יודע איניש בנפשי, כל אחד לפי כוחותיו ויכולותיו, מעט אור מגרש הרבה חודש, כדי שאולי השנה סוף סוף מגילת איכה תישאר ספונה בבוידעם, אמן.

אמצע השבוע. עם הפנים אל פינחס. הקנאי. הפונדמנטליסט. זה שלא חשב מה יצא לו מזה, אם זה כדאי פוליטית.

אמצע השבוע. עם הפנים אל פינחס. הקנאי. הפונדמנטליסט. זה שלא חשב מה יצא לו מזה, אם זה כדאי פוליטית. זה שלא לקח בחשבון את דעת הקהל. פשוט נכנס. דרס. התאבד על כבוד ה׳. זה שלא חיכה את הדקה ההכרחית הקריטית. זו שעושה אותך שקול, בהכרח עושה אותך פזיז בהול. ידע מה התורה הקדושה אומרת. וקפץ. פנימה אל האש. פינחס מנהיג אורות התוהו, בלי הכלים לתיקון. קשור במשה בעבותות של אהבה. מה לנו ולפינחס הזה?! בדור הפוליטקלי קורקט, בדור שמור לי ואשמור לך. בדור משחק הכסאות. איך אנחנו קשורים לאותו אחד שיצא נגד נשיא בישראל, קרוב לצלחת? היתכן שיש לו מה ללמד אותנו? בדור הזה? כשהכל חייב להיות רק איך שמרגיש ונוח? להתלבש עם האינטרס בכל הכח? האם הוא רוצה לספר לנו שלפעמים כדאי להתאבד על הנכון. כדאי להגיד בקול את מה שכולם רואים ואף אחד לא רוצה לשמוע. אף אחד לא מעיז לומר. לפעמים ראוי להיות קנאי, להסיר את הקיטרוג. את המגפה מעל עם שלם. להיות נחש הנחושת המהמם. נכון בדור שלנו החרב היא הפה ואין לנו הבנה בצדק אלוקי, אבל מעט, לאט, אפשר רק קצת, להיות פינחס, למצוא ולאתר את הפינחס שבנו שבוער.

כשזה עוד קטן. כשזה בשליטה. כשזה עוד ממש בהתחלה. כשזה נותן את אותותיו.

כשזה עוד קטן. כשזה בשליטה. כשזה עוד ממש בהתחלה. כשזה נותן את אותותיו.
כשאת יודעת שמשהו טוב לא יבוא בשעריו.
כשזה מרגיש כמו חורבן והתקומה די רחוקה,
כשיש לך אפשרות עוד לרכך את המכה.
כשאת יודעת כמו חכם שרואה את הנולד
שזה הרבה פחות למצוא שבעיקר זה נאבד.
זה הזמן ללחוץ על ברקס, לשים על הולד להיתבונן. לחשב מסלול מחדש. כדי לא בסוף להתלונן
לא להמתין שזה יתפח ויתעצם ויתגלגל
כמו כדור שלג עצמתי אימתני ומתפתל.
כשזה מזערי ועוד קטן, כמו עוד גולה בגרון.
כבר אז, תהי חזקה זה אותו העיקרון.
כי ככה זה טבעם של דברים, הם מתחילים איפה שהוא, קובעים מגמה, מראים את הכיוון באצבע הקטנה. לשם זה הולך, ואת יודעת שעכשיו זה זמן לבדוק, למה לכאן זה הגיע. שוב. פעם ראשונה וגם שניה. איך את שוב בדיוק באותה הפינה, זו שחשבת שהיא מאחורייך.
את מנקה וממרקת בית מקדש עמוק פנימי
בונה לאט חומת יראה ירושלים בעצמי.
ואז נפער סדק בחומה, היא הובקעה, רק בקטנה, זה לא נראה כמו משהו חמור הרוב שלם ועוד עומד ברוך השם,
חזק מוכן גבוה ובצור,
מי היה מאמין שסדק כזה קטן בחלמיש באבן צור ממש מזמן בהתחלה, בלי כל רעש או פסון,
יהפוך מסדק קל לכזה מימד אסון,
שיביא כזה חורבן, שיגלeה אומה שלמה, אל המדבר אל השממה אל ארץ נגף לא זרועה,
אל שמד שואות וים של נצח, של חוסר דרך וודאות, גם געגוע. אל הבית. שלא נצליח כבר לראות.
אל הקטורת אל לחם הפנים אל הבפנים, אל השכינה,
שהסתלקה בהיסח הדעת ברגע קל נטול בינה.
אל עצמי שלפני החורבן כשהכל היה עוד תם וזך ומעבר להכל היה זה רך פשוט כל כך,
והסדק בחומה היה אז רק אות הפתיחה.
כמה עברנו מאז וטבענו בתהום השיכחה,
מאז ועד היום נתאבל ונתענה
על שלא נתנו את הדעת לא חישבנו ומענה
כשעוד יכלנו לעצור כשעוד ידענו לשנות,
נתגעגע לשלישי שעוד ישוב להיבנות,
יהיה יציב לא משתנה, משוכלל, חזק, מוצלח
ועד אז נתגעגע, כי מחכים אנחנו לך.
ממקומך תשוב ותמלוך.

אמצע השבוע עם הפנים אל מטות. מכסחים את מדיין. ממגרים אותם. עם כל הכבוד לפינחס ויש כבוד על זה שהתחיל, אם הוא לא מסיים נשארת רק הכוונה הטובה/

אמצע השבוע עם הפנים אל מטות. מכסחים את מדיין. ממגרים אותם. עם כל הכבוד לפינחס ויש כבוד על זה שהתחיל, אם הוא לא מסיים נשארת רק הכוונה הטובה, וכוונה טובה זה הרבה – אבל לא מספיק. צריך להיות יסודי. פנימי, תכליתי, לצלוח ראש – תוך – סוף ובאמצע לא להפסיק לכסוף. לזכור ברגעים שזה נראה לא אפשרי שדווקא בהתחלה זה היה המסלול העיקרי, שלי… האמנתי בו, בוודאות בפשטות ובשמחה. אז מה אם נהיה קשה להאמין בעצמך. אם המסלול ברור והחוקים צלולים עכשיו צריך לבצע גם כשזה פחות נעים. פינחס היסודי אינו מוטה או מתבלבל הוא צועד את זה בטוח וזריז לא מתפעל ממבטים או חלישות מרגעים שיש תשישות עומד מוכן עם הקידון להסתער קדימה. ומה שהיה ברור עוד לפני תחילת העבודה, שהאמת אמת ברורה צלולה ברה טובה וגם חדה, ממשיך להיות אותו הדבר, לא משתנה לו המחר בגלל אתמול או יום קשה. הוא דבק. לא מסתפק. מרגיש בכל מקרה צודק. התחלות הן מלאות גבורה וצדקנות יש בהן פאתוס. המדים עוד נקיים מגוהצים והתקווה פועמת ברקה. זה רק באמצע הדרך או אחרי איזו מכה טובה ועוצמתית כשמתאבקים הנעליים פתאום ספק נכנס ומחלחל אל הבנתיים ושם בלב ליבו של המדבר כשהכל קשה ומנוכר להיות זה שנחוש להתקדם להתחיל עם לסיים, לזכור את האג׳נדה כשהכל מלא פניות ואינטרסים צדדים ושיקולים בהמיים של מה יאמרו או איך אפשר, זה כבר משהו אחר, ראוי, חזק, נשמר לנצח. פרשת מטות היא המטה היציב הלא נוטה או מתבטא, עומד חזק. צולח דרך. ומגיע.

‎משנכנס אב ממעטים בשמחה, איך ממעטים את הגלות? בשמחה!

‎משנכנס אב ממעטים בשמחה, איך ממעטים את הגלות? בשמחה! אז הכנסתי את הבית למבצע חיוכים ותנו לי להגיד לכם לחייך זו עבודה. לפעמים כל מה שמתחשק זה להתכסות בפוך ולחכות שיעבור. במיוחד בימים כאלה בין המיצרים כשהכל כל כך ביניים. בינוני במובן הפחות טוב של המילה. תקוע איפשהו בין הראש ללב, בדיוק במיצר הגרון, לא לבלוע ולא להקיא. הראש כבר הבין ממזמן את מה שהלב בכלל לא מוכן לשמוע.
‎חדר הכביסה שלי אוגר אל קירבו צבעוני ולבן וכהה שחייבים לעבור רענון, הפלייליסט שומם כמו בניין שחרב. ויש באוויר הדחוס והמאובק של יולי אוגוסט עוד קורטוב של חנק עלום שרק הסבתות יודעות להגיד ששייך לשלושת השבועות האלה, גם הבורא שלנו הומלס ולילדיו אפילו לא איכפת. הם בעיצומו של מרדף אחרי הרכש הבא ולא שמים לב לטריק שנועד להסיח את הדעת. נכון הטריק הזה צועק ממהדורות החדשות ומדפי העיתון המצהיבים אבל למי איכפת?! אפשר להעביר תחנה ברדיו ולהפוך עוד דף בגיליון הכרומו צבעוני ולהאמין לבלוף שמלווה לא פעם את חיינו. מבצע החיוכים אצלי בבית מעולם לא נראה צבוע יותר. ועוד בבין המייצרים?! ממש בלוף! מה בלוף!? שקר! במצח נחושה! ושיקרתי, שיחקתי את המשחק. ואז קרה מה שתמיד אמרתי (כי אני יודעת להגיד נורא יפה) ופתאום אחרי המעשים נמשכו הלבבות, והייתי עסוקה בחיוכים כל היום! בארוחת הבוקר ובחדר כביסה וחשבתי לעצמי: לעזאזל כמה שהבלוף הזה מצויין, הלוואי ואזכה תמיד לשקר את האמת והטוב עד שהיא תהיה ממש חלק ממני. איבר חיוני טבעי בריא. עד שלא אדע מה הבלוף שלי ומה האמיתי. האם הבעסה הכבדה והמאפילה הזו היא האמת שלי? או החיוך המתאמץ והמאולץ הוא האמת לאמיתה למען שמו באהבה? לפי ים זה מרגיש כל כך חצי חצי שכנראה בסוף זה רק עניין של בחירה. כמו בחצי הכוס המפורסמת. אני אחליט – ריקה או מלאה.